הפסיכולוגיה של קליעות עונשין

(Kevin Durant, Credit: Kent Chiu)

בשנת 1985 הגיע לליגה הטובה בעולם קארל מלון, מי אשר לימים יכונה "הדוור" (because he always delivered), ויתמקם במקום השני ברשימת קלעי כל הזמנים אחרי קארים עבדול-ג'אבר עם 36,928 נקודות- מתוכן מעל רבע- 9,787 נקודות נקלעו מקו העונשין. עונתו הראשונה של מלון הייתה גם עונתו הגרועה ביותר מקו העונשין עם 48% בלבד. עונתו השניה, השלישית והרביעית הסתיימו עם 60, 70 ו-76 אחוז מהקו. שיפור עקבי, אך חשוב מכך שיפור יציב שנשמר לאורך הקריירה- חמשת עונותיו האחרונות של "הדוור" הסתיימו עם 78.4% אחוזי הצלחה מקו העונשין. קארל מלון הוא הוכחה לכך ששיפור אחוז הקליעה מקו העונשין הוא בר השגה גם בקרב שחקנים עם אחוזים התחלתיים נמוכים במיוחד.


היבטים פסיכולוגיים על קו העונשין. קליעת עונשין שונה מכל זריקה אחרת במשחק, במספר היבטים אשר הופכים אותה לקשה וייחודית מבחינה פסיכולוגית.

ציפיות. קליעת עונשין היא חופשית, ללא הגנה, ללא לחץ זמן. משמעות הדבר שהציפיה להצלחה גדולה יותר ואין אפשרות להיעזר בהסברים מקלים להחטאה מהקו. אם חדירה לסל או זריקה מרחוק נתקלת בהגנת יריב או בלחץ של שעון ה-24, בקליעת עונשין אין הגנה, ואין לחץ זמן שאמורים להקשות על הזריקה. זוהי זריקה במתנה, או זריקת חינם כפי שמרמז שמה באנגלית (Free Throw). לכן מבחינה פסיכולוגית הציפיה היא לקלוע (בקלות) זריקה חופשית מקו העונשין.


סיכון מול רווח. החטאה מקו העונשין גוררת אכזבה ותיוג שלילי של "אי-עמידה בלחץ", ולעומתה קליעה מתקבלת לרוב כעמידה במינימום הנדרש מהשחקן. מבחינה פסיכולוגית מדובר במצב מובהק בו הסיכון (החטאה) גבוה מהרווח (קליעה)- מצב בו יש יותר מה להפסיד ממה להרוויח. מצבים כאלו מאופיינים ברצון להימנע מתוצאות שליליות יותר מאשר להשיג תוצאות חיוביות. במילים אחרות - יותר מאשר רוצים לקלוע, רוצים לא להחטיא ולא לשמוע את אנחת האכזבה של אלפי צופים. מחקר שבחן את כל קליעות העונשין ב-NBA בין השנים 2003-2006 בדקות האחרונות במשחקים צמודים (פחות מ-5 נק') הדגים את החשש מסיכון באופן מדהים. שחקנים הפגינו ירידה באחוזים קליעה מהקו כאשר הקבוצה בפיגור נקודה והקב' מנסה להימנע מהפסד (Worthy et al., 2009).

אלפי עיניים מתבוננות. אמנם משחק כדורסל הוא מלהיב ודינאמי כשהשעון רץ, אולם שריקת השופט לעברה עוצרת הכל. השחקנים על המגרש מפסיקים לשחק, נעמדים מסביב לקו העונשין והקהל מתמקד בשחקן עם הכדור על הקו. דוגמה מעניינת להשפעה של נוכחות אחרים אפשר לקבל באופן מפתיע משירותים ציבוריים. בין 20-32% מדווחים על קושי מסוים לתת שתן בשירותים ציבוריים כשאנשים נמצאים סביבם (McGraw et al. 2014). אם פעולה כה בסיסית ואוטומטית מושפעת מנוכחות מספר אנשים בודדים שאינם מרוכזים בך, תארו לכם את השפעתם של 2,500 צופים בממוצע שמגיעים למשחק כדורסל בליגת העל ומרוכזים בזריקת העונשין הבאה.

העלאת המודעות. הרעיון שזמן הופך דברים לפחות אוטומטיים, עומד מאחורי לקיחת פסק זמן לפני זריקת עונשין מכרעת של שחקן הקבוצה היריבה. המטרה- לתת לשחקן הקבוצה היריבה יותר זמן לחשוב לפני הזריקה ואולי להפעיל עליו לחץ פסיכולוגי. הרעיון שעוד זמן לחשוב לפני זריקת עונשין מכרעת יגביר את העיסוק בבעיית ההחטאות מהקו ויפגע בביצוע- עשוי להיות נכון, בייחוד עבור שחקן עם קושי פסיכולוגי מקו העונשין. אולם ההנחה שתמיד עיסוק בבעיית קליעות העונשין רק יחמיר אותה, אינה אלא הכללת יתר שגויה המביאה לעיתים לפחד להתמודד עם בעיית הקליעה מהקו. 

הפחד לטפל בבעיה. שחקנים ומאמנים רבים מנסים להתמודד עם בעיית קליעות העונשין על ידי התעלמות והכחשת הבעיה. למה להתעלם? ובכן ההיגיון להתעלם מהבעיה נובע מהחשש להגדיל את הפוקוס על הביצוע הירוד מהקו, ובכך להסתכן בגרימת נזק נוסף לביטחון העצמי. אך זוהי עסקה מפוקפקת במיוחד מאחר והיא גובה מחיר כבד- היא מקטינה עוד יותר את תחושת המסוגלות הפנימית של השחקן אשר אינו מתעמת עם סיטואציה קשה ובעייתית.

שיפור אחוזי הקליעה מהעונשין - לכוון את השעון השוויצרי

עבודה מנטאלית עם כדורסלן על שיפור זריקות העונשין, שקולה לכיוונו העדין של שעון שווייצרי. במיוחד כאשר קיים פער בין אחוזי הקליעה באימון לבין אחוזי הקליעה במשחק- סימן ברור לעקבותיו של לחץ פסיכולוגי. אמנם תוכנית אימון מנטאלית צריכה להיתפר באופן ייחודי עבור כל כדורסלן  אולם הניסיון מאפשר להצביע על מספר נקודות רלוונטיות כאשר מחליטים לנסות ולשפר את קליעות העונשין.

אימוץ רוטינה - שגרה לפני קליעה. רוטינה היא סדר פעולות מסויים אשר השחקן מבצע לפני פעולה נדרשת, למשל זריקת עונשין. הרוטינה יכולה להיות שונה מאוד בין שחקן לשחקן ואין מדובר ב-"one size fits all". למשל דיבור עצמי לפני הזריקה כדרכו של קארל מלון, או משיכה באוזניים על קו העונשין כדרכו של מארק קארבר ששיחק בגליל-עליון. יחד עם זאת, התוצאה של אימוץ שגרה לקויה תהיה מאכזבת. שגרה נכונה לעומת זאת תתייחס למספר שלבים קריטיים בזריקת העונשין כגון קבלת הכדור, התנועה האוטומטית, נקודת הפוקוס הנכונה בטבעת, מודעות לזווית הכניסה של הכדור והטכניקה המנטאלית במהלך הזריקה.

וידאו. עבודה פסיכולוגית על זריקות עונשין מחייבת התבוננות קפדנית באמצעות ניתוח וידאו במטרה להתחקות אחר החוליה הבעייתית בזריקה. ניתוח וידאו מאפשר להפריד את החלקים הטכניים בזריקה מההשפעות הפסיכולוגיות המשפיעות על הקליעה.

If it ain't broke don't fix it. שחקנים רבים מכופפים מעט מדי או יותר מדי את הברכיים בזריקה, עולים מעט מדי או יותר מדי על קצות האצבעות בעת שחרור הכדור, ועדיין משיגים אחוזי קליעה מצוינים מהקו. לכן במקרים בהם אחוזי העונשין גבוהים באימון, אך צוללים דרמטית במשחק, סביר שלא מדובר בבעיה טכנית. אם הזריקה נפגעת בשל מחסום פסיכולוגי, לא מדובר בבעיה שמקורה טכני, על כן התיקון צריך להיות מנטאלי בעיקרו.

אימון נכון. למרות שזריקות העונשין במשחק ניתנות בדרך כלל ברצף של שתי זריקות, אימוני קליעות עונשין נערכים בפורמט אחר לגמרי. אימון מהקו במקבצים של עשר זריקות, או אימון עד להשגת עשר קליעות רצופות מהקו מהווה אימון טכני טוב אך רחוק מלהיות אימון פסיכולוגי על קליעות עונשין. מדוע? דמיינו ששחקן קולע באימון 80% מהקו, 8 מתוך 10 זריקות. האם מדובר בשחקן של 80%? ומה אם החטיא את 2 הזריקות הראשונות וקלע את 8 הזריקות האחרונות?

התמודדות עם שדים פנימיים. ציפיות, חשש מהערכה שלילית ופחד להיתפס כבלתי מסוגל- כולם מוסיפים לחץ בלתי נמנע ומשפיעים על היכולת לתפקד בהצלחה. תחושת היעדר ערך או ביקורתיות גבוהה יטרפדו את יכולתו של השחקן להיות מוכן להיפגש עם הקושי ולהתגבר עליו. אלו הם דפוסים אשר נטועים בחייו ואישיותו של השחקן ומסיטים את עיסוקו לשאלה כיצד יצטייר בעיני אחרים- עיסוק מכביד ומשתק במיוחד בשדה הספורטיבי טעון הרגשות, בו הדבקת תוויות של ווינר או לוזר משחקות תפקיד בדימויו הציבורי והעצמי של השחקן ומשפיעות על תפקודו. כאן נדרש משחקן עבודה פסיכולוגית אמיתית על מנת להתחזק ולהפתח עמידות גדולה יותר לעמוד בלחצים.