מספר אירועים ספורטיביים זכו להכנס לפנתאון ההיסטוריה האנושית לא בשל לוח התוצאות, אלא בעיקר בשל האנושיות והתקווה המשתקפת מאותם אירועים. אין זה מקרה אם כך, שדווקא התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה של המאה ה-20, מלחמת העולם השניה, מספקת מספר סיפורים אנושיים שכאלו. למרות הנטיה האנושית לצמצם את אותם סיפורים למיתוסים ברורים בצבעי שחור-לבן שאפיינו את אותה שעה אפלה, דווקא בחינתם בפרספקטיבה מאירה את מורכבות הקיום האנושי כאשר גיבורי אותם הסיפורים מצטיירים כדמויות מורכבות, בלתי מושלמות הנטועות בסיטואציות אנושיות בלתי אפשריות וטרגיות.
ברלין 1936. גרמניה הנאצית מארחת את המשחקים האולימפיים ומספקת את אחד הסיפורים המפורסמים והאייקוניים ביותר בתולדות הספורט המודרני. סיפורו של ג'סי אוונס האתלט האמריקאי השחור, אחד מבין 18 האתלטים השחורים בקרב הנבחרת האמריקאית. חלקו המפורסם ביותר של הסיפור נוגע ל-4 מדליות הזהב בהם זכה אוונס: ריצת 100 מטר, ריצת 200 מטר, מרוץ שליחים 4x100 וקפיצה לרוחק. נצחונותיו של אוונס היוו מכת מחץ לתעמולה הנאצית בדבר עליונות הגזע הארי ונחרטו כניצחון היסטורי של הרוח האנושית על הנאציזם ותורת הגזע. גם היעדרותו של היטלר מטקסי המדליות כולל זה של אוונס, לאחר שהובהר לו ע"י נשיא הועד האולימפי כי אין הוא יכול ללחוץ רק את ידם של המנצחים הגרמנים, נחוותה כפגיעה נוספת בגאווה הנאצית.
נצחונותיהם של האתלטים השחורים היו מתוקים במיוחד והתקבלו בארה"ב ברוממות רוח ותחושת הישג. אולם התמונה הכללית הייתה מורכבת יותר מתמונת הניצחון החד-מימדית של מיתוס הנצחון על תורת הגזע. ראשית גרמניה הייתה הראשונה בדירוג המדליות הכללי עם 89 מדליות זהב לעומת 56 בלבד של ארה"ב. שנית, היחס לאתלטים השחורים בארה"ב היה אמביוולנטי והתאפיין בלא מעט צביעות. מספרם של הספורטאים השחורים במשלחת האמריקאית אמנם גדל פי שלושה ממספרם באולימפיאדת לוס-אנג'לס 1932, אך זה מנה כאמור מספר זעום של 18 ספורטאים שחורים בלבד מבין 359 ספורטאי המשלחת. שנת 1936 הייתה עדיין תקופת ההפרדה הגזעית בארה"ב, אשר הסתיימה במערכת החינוך רק שמונה עשרה שנה מאוחר יותר בשנת 1954 בפסיקתו של ביהמ"ש העליון. אמנם ג'סי אוונס, אשר התחיל לעבוד בקטיף כותנה בסביבות גיל 10, חזר כמנצח המעוטר ב-4 מדליות זהב, אולם עם חזרתם לארה"ב אוונס יחד עם שאר הספורטאים השחורים לא זכו להזמנה, ונעדרו מהפגישה המסורתית עם הנשיא האמריקאי תאודור רווזלט בבית הלבן. כאדם שחור אוונס אינו זכה לעדנה בשל הישגיו הספורטיביים, והמשך חייו של אוונס ידעו עליות ומורדות. נאסר עליו לקבל חסויות והקריירה הספורטיבית שלו דעכה במהירות עד כי נאלץ בשנים הראשונות לאחר האולימפיאדה להתחרות בחובבנים ואף בסוסים על מנת להתפרנס. ההמשך היה טוב יותר, מספר משרות מכובדות יותר, כולל סבב עולמי כשגריר של רצון טוב מטעם ארה"ב. בגיל 66 בלבד, נכנע אוונס לסרטן הריאות וסיים את חייו באריזונה.
אחד הפרטים המעניינים ביותר בסיפורו של אוונס באולימפיאדת ברלין, קשור לאינטראקציה בינו לבין הקופץ הגרמני לרוחק לוץ לונג. אוונס אשר החזיק בשיא העולם בקפיצה לרוחק באותה העת התחרה מול לונג הגרמני, אשר גם הוא היה מועמד לזהב. אם תרצו עימות חזיתי אשר בכוחו להפריח או לאשש את תיאוריית עליונות הגזע הארי. אוונס פוסל פעמיים, עוד פסילה אחת והוא מסיים את דרכו בתחרות. וכאן ע"פ אחת הגרסאות (כן, לאמת פנים רבות ולמיתוסים גרסאות רבות) לונג ניגש לאוונס ומציע לו להתחיל את הקפיצה ממקום אחר, מה שמאפשר לאוונס קפיצה שלישית כשרה. בסופה של התחרות אוונס זוכה בזהב ומותיר ללונג להתנחם במדליית הכסף. בניגוד לציפיות ולאווירה מסביב, השנים אשר ניצבים משני צדי המתרס מבחינה פוליטית וספורטיבית רוקמים קשרי ידידות. תמונתם של השניים, הספורטאי השחור והספורטאי הארי, שכובים מחוייכים זה לצד זה וצופים על האצטדיון המעוטר בדגלי המשטר הנאצי הופכת אייקונית ומתפרשת בעיני רבים כתקיעת אצבע בעינו של המשטר הנאצי.
סיפורו של לונג ממשיך בבגרמניה הנאצית שם הוא מצטרף למפלגה ב-1940, ומגוייס לוורמכט ב-1941. בתחילה שירת כמדריך ספורט, אך ב-1943 מועבר לשירות בחזית. חרף המלחמה לונג וואוונס המשיכו לשמור על קשר חברי באמצעות מכתבים. אוונס העיד כי הוא הוקיר את חברותו עם לונג, ובמכתבו האחרון של לונג לאוונס סיפר כי הוא חושש, וביקש כי ימצא באחד הימים אחרי המלחמה את בנו, וייספר לו על אביו ועל הימים בהם אנשים לא הופרדו ע"י המלחמה. ואכן, באותה שנה מוצא לונג את מותו בסיציליה כאשר הכוחות האמריקאים כובשים את האי. שנים אחדות לאחר המלחמה בשנת 1951 מבקר אוונס את אלמנתו ובנו של לונג וממלא את הבקשה ממכתבו האחרון. בהמשך אף משמש אוונס כשושבין בחתונתו של הבן, וזה גם משתתף בסרט הדוקומנטרי משנת 1966 בו אוונס חוזר לאצטדיון האתלטיקה בברלין ומספר על אירועי 1936.
בפרספקטיבה של זמן, נעשו שתי מחוות כלפי אוונס ולונג. שמונים שנה אחרי המשחקים האולימפיים בברלין, תוקן העוול ההיסטורי, כאשר בני משפחתם של אותם ספורטאים שחורים מברלין 1936 הוזמנו לקבלת פנים נשיאותית בבית הלבן, וכן ניחשתם נכון, הזמנה הגיעה מהנשיא האמריקאי השחור הראשון ברק אובאמה. ולונג, עשרים ואחת שנה לאחר מותו מוענקת לו מדליית פייר דה-קוברטן, על שמו של יוזם המשחקים האולימפיים בעת החדשה, מדליה המוענקת החל משנת 1964 על הגינות ורוח ספורטיבית. הפרטים בסיפור האינטראקציה בין אוונס ולונג מציירים תמונה מורכבת של מפגש אנושי בין שתי דמויות טרגיות, אשר נצבו לכאורה משני צידי המתרס בתקופה האפלה ביותר של העת המודרנית, הצליחו להפגש בזירה הספורטיבית ולכונן ידידות שהפכה למיתוס, כזו אשר מהווה בעיני רבים עד היום עדות לאפשרות הטמונה בספורט לחבר בין אנשים, לספק תקווה ולשמור על אנושיות גם בשעות אפלות.
