פסיכולוגיה מהנקודה הלבנה

שלב שמינית הגמר במונדיאל. מהיום משחקים שיסתיימו בתוצאת תיקו, יוכרעו מהנקודה הלבנה בבעיטות עונשין. מתוך 4 הגמרים האחרונים במונדיאל, 2 הסתיימו בפנדלים (1994, 2006). יש סיכוי גדול שאלופת העולם הבאה תצטרך לעבור בהצלחה דרך הנקודה הלבנה, אם לא בגמר אז בדרך אליו. בעיטות הכרעה מ-11 מטרים מספקות עניין רב מנקודת התבוננות פסיכולוגית.

ההיגיון הפסיכולוגי הפשוט אומר שחווית שליטה מפחיתה חרדה ולחץ. זה נכון במקרים רבים. אולם, בבעיטת עונשין הבועט הוא השולט בסיטואציה ועובדה זו דווקא מגבירה את חווית הלחץ. בעיטת עונשין היא דוגמה מצויינת לכך ששליטה לא תמיד גורמת להפחתת חרדה ולעיתים להיפך. קיים כאן משתנה מתווך - ציפיות.
רמת הציפיות מהשוער לעומת השחקן הבועט שונה מאוד. לשחקן יש רק מה להפסיד, מכיוון שאם יחמיץ בעיטת עונשין ייחשב "מפסידן". שוער יכול רק להרוויח, מכיוון שאם יעצור בעיטת עונשין ייחשב "ווינר". ציפיות מכתיבות רמת לחץ עצומה על השחקן הבועט. מבחינת תפקוד תחת לחץ, ככל שהבעיטה נתפשת ע"י הבועט כקריטית יותר, גדל הלחץ וגדל הסיכוי להחמיץ אותה (Jordet, 2009).

אם נחשוב על סדר הבעיטות, שתי הקבוצות בועטות לסירוגין חמש בעיטות. אז קחו רגע לחשוב מה מלחיץ יותר - להיות ראשון מבין 5 בועטים או להיות אחרון? לבעוט על מנת להשוות או לבעוט על מנת לעלות ליתרון? ההיגיון אומר שמלחיץ יותר לבעוט על מנת להשוות מכיוון שהחמצה במצב זה נחווית כהרסנית יותר לסיכוי לנצח והמחקר הנוכחי בתחום מאשר זאת (אם אחמיץ במצב 2-2 המצב יהיה הרבה פחות גרוע מאשר אם אחמיץ בפיגור 2-3). במילים אחרות, ככל שהבועט תופש את חשיבות הבעיטה כגדולה יותר, מופעל עליו יותר לחץ מכיוון שיש יותר על כף המאזניים (אם ניזכר בג'ון בטרי, גמר ליגת האלופות 2008, בבעיטה החמישית והמכרעת).

בנוסף, משתנים אישיותיים יכתיבו את צורת ההתבוננות בבעיטה. בועט חרד יכול לחשוב על הסיכון בלהחמיץ בעיטה ולהביא להפסד, ואילו בועט בטוח בעצמו יכול לחשוב על הסיכוי להבקיע ולהביא לניצחון. התנסויות עבר ותחושת מסוגלות ישפיעו על צורת ההתבוננות בבעיטה. אלו ישפיעו גם על בחירת סגנון הבעיטה כמובן. כמעט בלתי אפשרי לעצור בעיטה גבוהה לחיבורים, אך יש יותר סכנה שבעיטה כזאת תצא מהמסגרת. ביטחון עצמי נמוך ביכולות עשוי להוביל גם לביצוע מהיר מדי מתוך רצון "לסיים עם זה כבר" ולפגוע בביצוע.

מנקודת מבטו של השוער, השוער הוא גירוי מאיים ומסיח עבור הבועט. איך אפשר להפוך לגירוי מאיים יותר? כאשר ואן דר-סאר, לדוגמא, מתייצב לעצור בעיטת עונשין ופורש את ידיו לצדדים הוא נראה גדול יותר בשער, ולפתע במקום להתרכז בבעיטה מוצלחת וחדה למסגרת, הבועט מתרכז יותר מדי בלחמוק מהשוער (תשאלו את רונאלדו). מנק' התבוננות זו, גם צבע חולצת השוער הופך להיות משמעותי. מחקר מעניין נוסף מצא שככל שסיטואציית הבעיטה מלחיצה יותר והבועט חרד יותר, יופנה יותר קשב לשוער והדבר יגרור בעיטות קרובות יותר לטווח עצירתו של השוער (Wilson, Wood & Samuel, 2009).

אני בספק אם נראה שוב מופע אימים כמו השיא השלילי של שוויץ במונדיאל 2006, כאשר לא הצליחה להבקיע ולו פעם אחת מהנקודה הלבנה בבעיטות ההכרעה והודחה 3-0 בפנדלים. אבל אני מניח שיהיו לנו החמצות מעניינות ומאבקים פסיכולוגיים מרתקים  - בין הבועט לשוער ובמיוחד בין הבועט לבין עצמו.