האם ספורטאי שסבל מדיכאון יכול לתפקד?

התשובה היא כן! והבריכה בריו סיפקה הוכחה חותכת לכך. המסע אל עבר שתי המדליות האחרונות של אליסון שמיט החל בינואר 2015, כשאר אליסון פנתה לטיפול פסיכולוגי. אחרי הצגה מוצלחת וזכייה ב-5 מדליות באולימפיאדת לונדון שמיט החלה לסבול מדיכאון והתקשה להשיג תוצאות בתחרויות. שנתיים וחצי היא שמרה זאת לעצמה ולא העזה להיעזר בסובבים אותה. היא לא רצתה לצאת מהמיטה וחוותה רגשות דיכאוניים מכבידים. לאחר שאזרה אומץ היא שיתפה את באומן (מאמן השחיה) ואת פלפס (השחיין הכי מאותר אי-פעם) והחלה להיעזר בטיפול פסיכולוגי. היא החלה לחזור לעצמה ולהתחרות בהצלחה בזירה הבינ"ל ועשתה קאמבק אדיר עד להופעה אולימפית שלישית במשחקים האולימפיים. הופעה שהסתיימה כאמור ב-2 מדליות נוספות (כסף וזהב) במשחה השליחים של נבחרת ארה"ב 4x100 ו- 4x200.

דיכאון הוא מצב נפשי שמאופיין באובדן הנאה מפעילויות יומיומיות ומהחיים, ופוגע בתפקוד בכל תחומי החיים כולל בתחום החברתי, המקצועי והתעסוקתי. מי שסובל מדיכאון עשוי לחוות תחושת אנרגיה נמוכה, עצבנות וקשיים להתרכז או לישון, ואף עלול להגיע לכדי מחשבות אובדניות. פעמים רבות הניסיון להסתיר ולעצור את הרגשות מובילים לחוסר שיתוף והתרחקות מאחרים, ומלוים באשמה או בושה רבה. אצל ספורטאים המצופים לסמל בריאות והצלחה, בשל החשש מסטיגמה הקושי לפנות לעזרה גדול עוד יותר.

(Allison Scmitt, photo by Kirk Nelson)
דיכאון בקרב אתלטים.    לא היה רמז לדיכאון שיבוא אחרי המשחקים האולימפיים בלונדון. "היא נכנסת, עם חיוך על הפנים. לא משנה מה היא נדרשת לעשות, היא עושה את זה עם חיוך, והיא מודה לי בסוף האימון כל יום... זאת פשוט שמחה כשהיא בסביבה" סיפר המאמן בוב בואמן בראיון לפני אולימפיאדת לונדון 2012.
שמיט פשוט גדולה ואייקונית מספיק על מנת לספר ולשתף בחוויות שלה מבלי לחשוש למעמדה. עוד לפני האולימפיאדה היא זכתה לכבוד להימנות כאחת מששת הקפטנים הוותיקים של משלחת השחייה האמריקאית. לצערנו המצב שונה בקרב מרבית הספורטאים. האם ספורטאי צעיר מרגיש מספיק בטוח לשתף במצבו הנפשי את המאמנים והצוות המקצועי מבלי לחשוש לאבד הזדמנויות, דקות משחק או לקבל מבט עקום? כנראה שהתשובה היא לא.

רפאלה סילבה שהפכה בין לילה מילדת פאבלות לאלופה אולימפית בג'ודו וגיבורה ברזילאית, מספקת הצצה נוספת לקושי של ספורטאים להיחשף. רק אחרי זכייתה, גילתה וסיפרה על בת זוגתה בראיון וחשפה את נטייתה המינית. הדוגמאות הללו ממחישות כמה ספורטאים נמצאים בארון, לא רק מבחינת נטייתם המינית אלא מבחינת מצבם הנפשי, מצבם המשפחתי או הכללי. אם לאלופים אולימפיים קשה כל כך להיחשף, אפשר רק לשער עד כמה כמעט בלתי אפשרי לסופרטאים שאינם זוכים לתהילה אולימפית לשתף בדיכאון, חרדה או כל קושי אחר ולקבל תמיכה.

עם סיומם של המשחקים האולימפיים ואחרי כל תחרות גדולה, ספורטאים עשויים להרגיש ירידה במצב הרוח גם אם זכו במדליה במה שמכונה לעיתים בלוז או דיכאון שאחרי תחרות. תחושת המסע המפרך לעבר 4 שנים נוספות, הצורך להתמודד עם האובדן וסיום הקריירה, או ההתמודדות עם הקשיים היומיומיים אחרי חווית שיא- כל אלו באופן טבעי הופכים את התקופה שלאחרי התחרות למאתגרת מבחינה נפשית ומטיבציונית. העבודה המקצועית והתמיכה החיונית כל כך לספורטאי צריכה להתחיל כבר אחרי התחרות עבור כל הספורטאים ולא רק עבור המועמדים הבאים למדליה.